יצירה דוקומנטרית כלכלית – האם זה אפשרי?

בכל עיתון, מודפס או מקוון, יש שני מוספים שלעולם אינם נפגשים: מוסף הכלכלה ומוסף התרבות. כל אחד מהם, לכאורה, פונה לקהל אחר. באחד יש מספרים ותחזיות, גרפים שמנסים לייצג ולבטא את מדד המחירים, תחזיות לגבי שוק המניות וניסיון להבין לאן פונה השוק. ההנחה, הכמעט נסתרת, היא שכלכלה היא מדע שניתן להוכיחו. בעיצוב אחר מעט, עומד המוסף התרבותי – לרוב דק יותר וצבעוני יותר – והוא עוסק, על פי רוב, בסיפורים מרגשים או ״מרגשים״, בזיהוי וסימון ״הדבר הגדול הבא״ ובפרשנות ״איכותנית״ של המציאות.

למרות קווי דמיון מסויימים – לדוגמא הדרך בה כל אחד מהמוספים מנסה לתחום ולייצר טרנדים (״התופעה ששוברת את האינטרנט!״, ״איקס הוא יונה וולך החדש״), החלוקה הזאת היא לא רק מלאכותית, אלא גם מסתירה מאחוריה נקודת מבט בעייתית נוספת: ההנחה שהדברים שנמצאים במוסף הכלכלה הינם בעלי ערך ״כלכלי״ אובייקטיבי בעוד אלה שבמוסף התרבות בעלי ערך ״תרבותי״ סובייקטיבי. כלומר – אם המנייה של אפל, המייצרת את הלפטופ בו אני כותב כעת את הטקסט הזה עלתה – יש לזה ערך כלכלי. לעומת זאת, לסרט תיעודי הנצרך באמצעות הטלפון החכם של אפל יש, אם בכלל, ערך תרבותי. בעיני, שאלת הערך היא קריטית כדי להבין את ההירככיה ויחסי הכוחות הכלכליים הקיימים בעולם שנראים לנו, לעתים, ככוח טבע. אנחנו לוקחים כברור מאליו שמוצר א׳ הוא בעל ערך גבוה יותר ממוצר ב׳ מבלי להטיל בספק את הנסיבות והכוחות שהובילו למצב הזה – ושמבטאות את מערך יחסי הכוחות הפוליטי הסבוך שמתקיים בעולם.

״תחום היצירה הדוקומנטרית הוא בעל ערך הגבוה לאין שיעור מייצוג הערך שלו. או במילים אחרות – קולנוע דוקומנטרי הוא מוצר הרבה יותר טוב מהאופן בו הוא נתפס – חברתית, פוליטית, תרבותית ובוודאי כלכלית.״

אני מתמקד פה באיזה קו דק, שיש יאמרו שהוא ברור מאליו ואין מה להתעסק בו – דווקא כדי להאיר נקודה אחת, שבעיני היא קריטית כדי להבין את המצב של התחום הדוקומנטרי: בעיני תחום היצירה הדוקומנטרית הוא בעל ערך הגבוה לאין שיעור מייצוג הערך שלו. או במילים אחרות – קולנוע דוקומנטרי הוא מוצר הרבה יותר טוב מהאופן בו הוא נתפס – חברתית, פוליטית, תרבותית ובוודאי כלכלית. הדברים האלה דורשים הוכחה, או לפחות מספר דוגמאות – ונדמה לי שאצטרך להקדיש לזה פוסט שלם בהמשך – אבל מבחינות רבות אין ספק שהיכולת של התכנים הדוקומנטריים להגיע לקהלים רבים ומגוונים יותר מעולם לא הייתה גבוהה יותר, ומצד שני – מסיבות רבות – זה עדיין לא קורה.

הדרכים בהן ערכה של היצירה הדוקומנטרית ״מוקטן״ הן רבות ומגוונות – הצגת חוסר עניין אצל הקהל (״משעמם״), הטיה תרבותית חד-גונית (״עוד סרט על הכיבוש״), איזוטריות, אי-יכולת להשפיע וכמובן אי-התכנות כלכלית (כמו ששטרסלר בעיתון הארץ נוהג לומר – ״מי שרוצה ללמוד אומנות ולא מחשבים שלא יתפלא אם אין לו מה לאכול״).

אבל אני כופר בכל הדברים הללו.

אני חושב שיש פער עצום בין התפיסה של קולנוע דוקומנטרי לבין המציאות. הפער הזה נובע, בין השאר, מהעובדה שהמדדים שאנחנו משתמשים בהם כדי ״לשפוט״ אפקיטיביות והצלחה מוטים בעצמם ואינם בהכרח מצליחים לבטא את מה שמייצר ערך אמיתי אצל הצופה. נכון, לא תמיד ניתן למדוד את הערך הזה במספרים או בלייקים – אבל צריך לזכור שאת המדדים הזה, של כמות צפיות כאפקיטיביות, בראו חברות שהמודל העסקי שלהן מבוסס על פרסום והוא רחוק מלהיות דברי-אלוהים חיים.

לא פעם, אנשים מגיבים לסרט תיעודי בהלם גמור – מופתעים מאיך הסרט ״עבד״ עליהם, מופתעים מההנאה/עניין שהוא הסב להם ומהערך שנוצר בחוויה שלהם כתוצאה מהצפייה בו. בעיני זה סימן לכשל שוק תודעתי – שמבטא פער בין איך נתפס המושג ״סרט דוקומנטרי״ לאיך הוא נחווה בפועל. מאחורי הפער הזה עומדים כוחות ואינטרסים חזקים ופחד, קמאי כמעט, מהכוח של אומנות לשנות את המציאות או לבטא את הזרמים התת-קרקעיים בה.

כמובן שלא כל הסרטים והפרוייקטים נולדו שווים – חלקם באמת משעממים מאוד. מוטים פוליטית מאוד. עצם העובדה שהתחום הדוקומנטרי בארץ, כמו כל הקולנוע, חי על תקציב ציבורי ואינו נדרש להגיע לקהל אמיתי – מייצר תלות בעייתית מאוד שמונעת מהיוצרים את ההכרח להגיע אל הקהל שלהם. האובססיה והחרדה של כלי התקשורת דוחפת אותם עוד יותר לחזק את הבלבול בין ערך אמיתי מצטבר, לרעש ריק ופרובוקציה זולה – ומקשה על פרוייקטים להגיע לידיעת הציבור…

אומנם לא באתי לשנות את העולם (אולי קצת), אבל אני כן מאמין שאנחנו בתקופה של שינוי – וגם אם אני לא אוטופיסט שחושב שהטכנולוגיה תשחרר אותנו מיחסי הכוחות בחברה (ואולי אפילו ההיפך) אי אפשר להתעלם מהשינוי הטקטוני ביחסי הכוחות בין הצופים, היוצרים, הפלטפורמות ועולם הפרסום. בראייה מפוקחת אני חושב שהזעזועים האלה יכולים לאפשר לקטנים ולרזים (ע״ע דוקומנטריסטיים) לנצל את הסיטואציה לטובתם.

נדמה לי שהגיע הרגע, גם ברמה האישית וגם ברמה היותר רחבה, להסתכל למציאות הכלכלית בלבן של העיניים ולהתחיל לבחון מודלים כלכליים חדשים – של ייצור, הפצה ומסחור קולנוע דוקומנטרי. מבחינות מסויימות הבלוג הזה הוא סוג של קפיצה למים – ניסיון שלי לחלוק עם יוצרים אחרים את מה שמרגיש לי כמו התחלה של אפשרות.

בעיני זאת הזדמנות נפלאה לחבר את שני המוספים – הכלכלי והתרבותי ולמזג את רצף הדברים שמרתקים אותי – כלכלה, שיווק, טכנולוגיה, שיתופי פעולה ומבנים חברתיים אל המרחב האישי שלי – סוג של חיפוש וכמיהה אחר יצירה דוקומנטרית אחרת. זאת נראית לי כמו תחילתו של מסע, שגם אם לא יהיה מאוד רווחי, בוודאי יהיה מעניין. יאללה.